לפני ארבע שנים כאשר הגעתי לטל רונן הייתי בצומת דרכים. עזבתי את עבודתי בחברת הייעוץ שבה עבדתי וישבתי לבחון האם אני ממשיך במרוץ העכברים לעבר המשרה הנחשקת הבאה של סמנכ"ל שיווק או מנכ"ל, או שלראשונה בחיי אני בוחר להקים לי עסק משלי בתחום שאני כל כך אוהב, העצמת אנשים. לאחר וויתור על מספר הצעות עבודה בחרתי ללכת אל הלא נודע – להכריז על הקמת בית ספר למאמנים ולעבוד בלממש אותו. מהרגע שבחרתי והתחייבתי, הייתה לי אמונה מלאה בכך שאצליח, לראשונה בחיי זה הרגיש לי ממש נכון. היום אני יודע שזה היה הקיר הראשון שלי.
כיום לאחר למעלה משלוש של פעילות, עם יותר מ- 250 בוגרים של התוכניות שלנו, אני מרגיש בהחלט מוגשם. ב- Coaching Academy, אנו שמים דגש גדול מאוד על האימון וההתאמנות של המשתתפים.
אחת מהנחות היסוד שלנו היא ש- Your are as good as coach as you are being coachable. לכן אנו מדריכים את המאמנים שלנו ללכת פנימה ולהתאמן לפני שהם יוצאים החוצה כמאמנים, אחרת יהפכו לסוג נוסף של יועצים.
נקודה עליה אנו שמים דגש מיוחד היא בחינת הנחות העבודה המעצבות של המשתתפים בתוכנית. מה מונע מהם וימנע ממתאמניהם העתידיים לפרוץ דרך.הם בוחנים איפה הם נעצרים, איפה הם שמים את הברקס, וממפים את המכשולים בחייהם.
גם אני בדקתי עם עצמי איפה אני נעצר? ואיפה אני שם ברקס שמונע ממני להמשיך.
יום אחד החלטתי להעמיד את עצמי מול אתגר שהיה חלום ילדות שלי, החלטתי לנסות ולטפס על קיר טיפוס.
בפעם הראשונה שטיפסתי על קיר טיפוס עברתי בדיוק מה שכל בן אדם עובר כאשר הוא מטפס על הקיר בפעם הראשונה. גם עבורי זה היה מפחיד, מעייף, קשה פיזית ונפשית וכמעט בלתי ניתן לביצוע. לא התייאשתי והפכתי את הטיפוס לתחביב מאז מדי כמה חודשים אני הולך לטפס על קירות. ככל שעלה מספר הפעמים שטיפסתי על קיר טיפוס כך הלך ועלה גם בטחוני. עד שהגעתי למצב שבו הרגשתי שאני מטפס מתוך 'טייס אוטומטי'.
לפני 3 שבועות החלטתי שאני חייב להביא את אשתי ובנותיי לטפס עמי. חשתי גאווה וסיפוק ורציתי שגם הן תהיינה שותפות לחוויה. לצערי 'מרפי' עבד באותו יום שעות נוספות, אין דרך אחרת לתאר זאת מאשר לומר, שהקיר יכול לי. הייתה לי הזדמנות יוצאת מן הכלל לחוות את הדיאלוג הפנימי מחדש, את הפחדים והקשיים שכבר חשבתי שהתגברתי עליהם.עוד בבית קבענו אשתי ואני שאני אטפס ראשון, מכיוון שבנותינו קטנות חשבנו שיהיה נכון קודם כל להראות להן כיצד עושים זאת ולאחר מכן נטפס כולנו ביחד.
התחלתי לטפס כמו תמיד, עם הרבה יותר גאווה וסיפוק רק מעצם הידיעה שמשפחתי מסתכלת עלי. ואז פתאום בערך באמצע הדרך אני מנסה להמשיך בדיוק כמו שאני רגיל ולא יכול. מתברר שעשו שינויים בקיר, הקיר כבר לא היה אותו קיר קל, ידוע ומוכר. הוא הפך להיות קיר חדש. נתקעתי.
תארו לכם את הסיטואציה, אני, האבא הגיבור ונערץ, שאמור בקלי קלות לסיים את המשימה תלוי כ-30 דקות למול עיניהם המשתאות של בנותיי ואשתי בין שמיים לארץ ללא כל יכולת להמשיך.
והרי לך דילמה. מה אתה עושה – יורד ומוותר או משמש דוגמא אל מול קריאות העידוד. הרי המופע חייב להמשך. היה לי ברור שאני לא יכול לוותר, אני מחויב לעלות למעלה
ומכוון ש- Failure is not an option No Matter what". נשארתי תלוי, מחפש בתוך תוכי את העוצמות והכוחות להמשיך.
חיפשתי, מצאתי ובשארית כוחותיי הצלחתי להביא את עצמי למעלה. לקול צהלותיהם של בנותיי הגאות.
כאשר אתה מסתכל על קירות בחייך מאוד חשוב ההקשר שאתה נותן להם. האם אתה מתייחס אליהם בהקשר של בעיה? משהו שלא צריך להיות? או שמא כאל אתגר?
הרי כדי שיתקיים בכלל אימון – נדרש פער משמעותי בין המצב הנוכחי לתוצאות הרצויות.
אם הפער לא משמעותי, לא תהיה בקשה אותנטית לאימון ולא נרגיש דחיפות לפעול בצורה מחויבת להשגת התוצאות.
לשיטתנו, כל משבר הוא הזדמנות לפריצת דרך. כל קיר מאלץ אותנו לעצור, לחשוב, לבחון את הנחות העבודה שלנו ואת התאמתן לתנאים החדשים. מזמין אותנו לעבור לטייס ידני במקום אוטומטי, לבחון מהן באמת המחויבויות שלנו – ואז אנו יכולים לחזור עם כיוון יצירתי, נועז ופורץ דרך.
לא בכדי טום סוייר והקלברי פין היו נוהגים לזרוק את הכובע מעבר לקיר, כדי שלא תהיה להם ברירה אלא לטפס עליו ולעברו.
ההתייחסות לקירות בחייך וההתמודדות עימם חוזרת לגישה שלך לחיים. האם אתה רוצה כל הזמן התנהלות נינוחה של עסקים כרגיל, ללא עימותים ומשברים, או שאתה מחפש את הקירות והאתגרים הבאים, מכוון שאתה יודע שהם, ורק הם, יוציאו את המיטב שבך?