איך אתם רוצים את העובדים שלכם? שחקני נשמה אותנטיים וייחודיים או אומרי כן מאולפים? 

העיקרון הטנטרי שמשנה את ה- DNA של הארגון. 

אם הייתם שואלים אותי לפני עשור איך עיקרון טנטרי יכול לסייע לארגונים, הייתי מציע שירדתם מהפסים,  הרי טנטרה נתפסת כמתמקדת במפגשים מיניים, בין אנשים שמחפשים את עצמם או רוצים ל"עשות חיים" זה עם זו. למזלי, למדתי בשנים האחרונות שטנטרה  הינה פילוסופיה או דרך חיים רחבה שנוגעת להתנהלות שלנו בכל תחומי החיים. הרבה מעבר למיניות המהווה את האסוציאציה הראשונה שמשוייכת אליה. 

היום אני מרגיש את העוצמה והאפשרויות שאצורות בכיוון זה וחשוב לי להביאו לארגונים שמחפשים לאפשר לעובדים ולמנהלים בחברתם לבטא את היצירתיות שלהם, לפעול מתוך ביטוי עצמי וחדוות יצירה ואינם מסתפקים ב"אומרי כן", שעושים כמיטב יכולתם למלא אחר ההוראות.  

כולנו מבינים שארגון מורכב מסך האנשים הפועלים בתוכו. אז מיהם העובדים בארגונכם?

עובדים שמרגישים שהם אינם מספיק טובים ועסוקים בלרצות ובמניעת הפאשלה הבאה? 

או כאלה הפועלים מתוך חיבור אותנטי לעצמם ולא כדי להרשים אתכם או לזכות בהערכה שלכם, כך הם יוצרים, חושבים, מפתחים ומובילים למחוזות חדשים.

ידוע לנו שקפיצות המדרגה בעולם העסקי נוצרו על ידי אנשים שהקשיבו ופעלו מתוך הקול הפנימי שלהם ולא התאימו את עצמם לנסיבות ולמציאות חייהם. 

קחו לדוגמא את ג'ף בזוס – מייסד ונשיא אמזון, האיש העשיר בעולם ששינה את פני הקמעונאות, או אדם נוימן (משלנו) מייסד ומנכ"ל משותף של WeWork – המייצרת חללי עבודה משותפים ושווה מעל 20 מיליארד דולר תוך 9 שנים מיום היווסדה. שניהם  הלכו בעקבות התשוקה שלהם, פעלו באומץ ונחישות ויצרו קטגוריה חדשה ופורצת דרך. 

מדוע אנו זקוקים לשחקני נשמה? 

אולי מכוון שההתנהלות הנוכחית של  מרבית העובדים בארגונים חסרה נשמה ומאופיינת ב:

קהות חושים הגיונית – הגישה השלטת במרבית הארגונים, היא גישה רציונאלית, המקדשת את ההיגיון וחוששת מהתמודדות עם הפן הכאוטי והפחות נשלט של הרגשות. ההיגיון קובע שעלינו לעבוד קשה והרבה, בריכוז ונחישות, להזיז לצדדים את ההסחות השונות כגון הרצונות שלנו, מערכות יחסים שדורשות השקעה וזמן ותחושות ורגשות שלנו, שרק מקשים עלינו לנצח ולעמוד במשימה. זו אסטרטגיה שעשוייה להיות טובה לזמן קצר ולהאצות כאלה ואחרות, אך מה קורה כאשר היא הופכת מבלי משים לדרך חיים?  הרי רגשותינו מאוד חשובים לנו הם יכולים להוות מקור אנרגיה ורוח במפרשים, או לשמש מעצורים יוצרי חיכוך גדול ואינדיקטורים שמשהו ממש לא בסדר. כמו לוחות האזהרה במכוניתינו שנדלקים כשאין לנו שמן במנוע או כשהמצבר עומד להיגמר.

אנו משלמים מחיר אישי כבד כאשר אנו מנתקים את עצמנו מרגשותינו  וחיים את חיינו, קהיי חושים כזומבים. אנו חוששים לחוות את הרגשות שאנו מגדירים כ"שליליים", ולכן מרגישים הרבה פחות גם רגשות "חיוביים". במקרה שלי למשל, המיינד שלי והרצון ל"עשות" כלאו את רגשותי ורצוני "להיות" להרגיש ולחוות, בארון. עד שלאחר שנים של מצוקה הם שברו את הארון ופרצו שוב החוצה. אני מודה לאל שחזרתי להרגיש והרבה. 

מה מהתפיסה הטנטרית יכול לסייע לנו? 

התפיסה הטנטרית אוצרת בתוכה עקרונות רבים וחשובים בהיותה גוף ידע עשיר ורחב, על חלקם אוסיף וארחיב בהמשך, כאן בחרתי להתמקד בעיקרון מרכזי אחד.   עקרונותיה מבחינתי יכולים לזרז את אותו חיבור מחדש וסנכרון בין כל אותם חלקים חשובים שבתוכנו שוויתרנו עליהם. חזרתם תאפשר לנו לחוות את עצמנו ולחיות את חיינו באופן מלא ועוצמתי יותר – "לחיות בקול רם" כדברי אמיל זולא.  

העיקרון של אמירת "כן" למציאות ולעצמנו – קבלת המציאות ועצמנו, על כל חלקנו ומורכבותינו, נשענת על כך שהטנטרה מטבעה היא מקבלת, מכילה ומאחדת ולא מבחינה, מתנגדת או שופטת. 

• קבלת המציאות לפני שנמהר לשנותה – לכאורה מנוגדת לתפיסה הארגונית האקטיבית של חתירה מתמדת להשגת יעדים ויצירת המציאות שאותה אנו מבקשים. אך אני מציע שהיא אינה מנוגדת, אלא תומכת והכרחית. קבלת המציאות אינה פאטליזם וקבלת הדין באופן פאסיבי, אלא היא  אקטיבית, מאתגרת ודורשת מאיתנו להקדים לפעולתנו התבוננות מודעת בתפיסת המציאות שלנו, שחרור מהדרמות שמייצר לנו המיינד, שהייה במקום תגובה אוטומטית.  

         מה לדעתכם יקרה בחיינו אם נקבל את המציאות ולא נתנגד לכל כך הרבה סיטואציות ומקרים שאנו מגדירים כ"בעיות"? – ושאינן אלא מציאות  השונה מהציפיות או התרחישים שיש לנו בראש על איך הדברים צריכים להיות. הרי ידוע שמה שאתה מתנגד אליו, ממשיך להשפיע עלייך ביתר שאת או  "מה שאתה לא נותן לו להיות לא נותן לך להיות". 

         אנו מבזבזים אנרגיה יקרה על התנגדות. אנרגיה  רבה תהפוך לזמינה עבורינו כשנרתום את כוחות ה – resistance  לטובתנו. מנסיוני, רק כאשר נפסיק להתנגד נוכל לגייס את האנרגייה והמשאבים הנדרשים על מנת ליצור שינוי מהותי בדרך ההתנהלות שלנו ונוכל  לתעל את מאמצנו לעשייה יעילה. 

• קבלת המציאות מאפשרת פעולה ממקום מיטיבי – סמנכ"ל שאני מאמן,  מתלונן על התרבות הארגונית של חברתו, ועל העדר מחויבותם של הקולגות שלו להוביל שינוי אמית, ולכן אינו מאמין שהוא יכול להשפיע ולשנות. הוא נמצא במצב של ויתור מדוכדך. ברגע שעימתתי אותו עם אותן אמונות שפוגעות בהנאתו, ביכולתו לפעול ולהשפיע, ביקשתי ממנו לבחור – האם למרות תמונת המצב שהוא רואה , הוא רוצה לעבוד בחברה זו? הוא החליט לבחור בה מחדש בשל יכולת השפעתו הנרחבת והנתיבים הרבים לביטוי העצמי שלו, שכה חשוב לו. רק כאשר קיבל את המציאות כפי שהיא, יכול היה לאזור את כוחותיו ולהתחיל להוביל פרויקט דגל משמעותי לחברה, לפעול, להסתכן בחוסר הצלחה ולוותר על הישארותו באזורי הנוחות שלו, ועל ה"רווח" שלו מיכולתו להתלונן, להצטדק, לשפוט ולא לקחת אחריות. כעת הוא חזר  למגרש, משחק בעוצמה ונהנה הרבה יותר.
• קבלה של עצמנו – האם אנו מסוגלים לדמיין כיצד יראו חיינו אם נקבל את עצמנו ללא תנאי? נקבל את כל המורכבות שלנו? נהיה שלמים עם חוסר המושלמות שלנו? מה יקרה עם ניתן לשופט הפנימי שלנו לנוח? נאהב את עצמנו? נבין שזה התמהיל הייחודי שלנו ואין לנו אלא להיות הגרסה הטובה ביותר שלנו במקום להתאמץ ולהפוך חיקוי חיוור של מישהו אחר. אם יש לך חשיבה כאוטית ויצירתית מאוד, כללים ונהלים מכבידים עלייך, לא תצליחי להיות רואת חשבון מצטיינת אבל הארגון ירוויח מאוד משיבוצך באגף השיווק. 
• אימוץ המורכבות שלנו וביטויה באופן אותנטי – עם השנים חשפתי את ה"אסטרטגיה" שפיתחתי באמצעותה אני מציג לסביבתי  את הצדדים היפים שבי, כמו הפגנת רהיטות, חכמה, רגישות והתחשבות. איכויות אלה שירתו אותי רבות בחיי אך להגשמות שבעטיין נוסף טעם חמצמץ של פספוס, הנובע מהכרה שנוהלתי על ידי הצורך לזכות בהכרה, הערכה ואהבה, ולשם כך עסקתי בלרצות את הסביבה.  לאחרונה למדתי להתחבר לעצמי, לזהות את רצונותיי ולהתיידד עימם. הסכמתי לומר את האמת שלי באופן אותנטי ולא מתנחמד והפלא ופלא, השמיים לא קרסו. למעשה די להיפך, אני מרגיש מחובר יותר לעצמי, נוכח, שלו ובוטח יותר.

כאשר העובדים שלכם פועלים ממקום שלם, בוטח ושלו, הסביבה מגיבה אליהם בהתאם, הם יוצרים קשרים עמוקים יותר, פועלים באופן מדויק וממוקד יותר, ומשיגים תוצאות בקלות רבה יותר. 

לסיכום:

אני מזמין אתכם לבחון כיצד אתם יכולים לאפשר למנהלים ולעובדים בחברתכם, להתחיל ולפעול על פי העיקרון הטנטרי של  "אמירת כן" למציאות ולעצמם, לשם התנהלות עסקית ואישית, חיונית ואפקטיבית יותר.          

כשאנחנו מקבלים את הסיטואציות בחיינו, במקום לנסות להתנגד עליהן ולבכות על מר גורלנו, אנו יכולים להשפיע על מה שבשליטתנו באופן אפקטיבי נוכח ונינוח יותר. כשאנו מאמצים את שלל צבעינו וחלקינו  ומביעים אותם במקום להסתירם, באופן אנושי ואותנטי,הערך ואטרקטיביות שלנו עולים, ועימם יכולתנו לרתום ולסחוף את סביבתנו. כשאנו מחוברים לליבנו, מבטאים את רגשותינו ונותנים למינד על ספקותיו פסקי מנוחה, המוטיבציה והאומץ שלנו  מאמירים ועימם היכולת להוביל שינוי, להשפיע או להותיר חותם.  

מנסיוני, ארגונים משוועים לשחקני נשמה "מובילים" אמיצים ואותנטיים שמביאים אל ליבם למקום עבודתם. "אומרי כן"  מאולפים שעסוקים בללכת בתלם ומנסים להראות טוב ולא  להיכשל, יש למכביר. אתם מוזמנים להתחיל ולהרחיב את אותה שכבה ייחודית ונדירה של יחידי סגולה שיוסיפו צבע ויחודיות לחברכתם.

מקווה שהפקתם ערך מהקריאה עד כה, בפוסטר הבא אציג עקרון מפתח נוסף וכיצד ניתן ליישמו בחיינו האישיים והעסקיים. 

אם תרצו להבין יותר או ליישם בארגון שלכם מוזמנים ליצור איתי קשר 054-7643533

ערן אולניק Svayam) M.A MCC) מאסטר באימון, מרצה, מנחה ומכשיר מאמנים, מבכירי המאמנים העסקיים בישראל, מנחה ומלווה טנטרי.